שורשים משפחת משעל

אמי רינה בת יחזקאל עזרא אליאס נצר לחצי שבט מנשה  נולדה בשנת  1912 ,הייתה יותר צעירה מאבי בעשר שנים .היא גדלה בבית מאוד משכיל הייתה בוגרת בית ספר אליאנס. היא שלטה בצרפתית ,באנגלית ערבית ועברית ושקדה בלמודים . היא הייתה מאוד אינטליגנטית,אלגנטית והיוותה מקור לחוכמה ודעת.הייתה מאוד חריפה ומקובלת על חבריה ומסביב לה. בקרב הדודים של אבי מצד סבתי תפחה הייתה מקובלת מפני שהם היו ממשפחה אריסטוקרטית.  אחים שלה שאלו בעצתה והיא דרשה מהילדים סדר וניקיון. היא עזרה לילדים בשעורי בית הספר ובדקה לנו את הספרים שחלילה לא יהיו קרועים.

 

היא  הלבישה אותנו בבגדים מהודרים עם חולצה לבנה ממשי ודרשה לשמור על הבגדים.  אני כילד קטן לבשתי את החולצה  לפחות יומיים והייתי חייב לשמור על החולצה הלבנה בימי קיץ חם. כשאבי יצא בבוקר לשוק עמדה ובדקה את הלבוש אם חלילה משהו לא נראה לה הייתה נוזפת בנו.  לאחר עליתם ארצה בחורף והיא רק בת שלושים ותשע עלתה לארץ  בשנת 1951 יחד עם שני ילדים קטנים עזרא בן עשר ויסף בן שלוש וחצי ויעקב בן שש עשרה אני עליתי שנה קודם לכן לפי הורי . כשבקרתי את המשפחה במחנה עולים "שער עליה" שבחיפה נודע לי מאמי כי למחרת  מעבירים אותם למעברת עולים בבאר שבע. בערב סיפרתי על המצב וביקשתי  מידידה בשם צבייה שהייתה חברה ותיקה בתנועה הציונית בבגדד בכינוי צבייה א שעבדה בסוכנות היהודית.  הכרתי אותה דרך קרובת משפחה ולמחרת בבוקר נסעתי יחד עם צבייה לשער עליה. היא נכנסה למשרד הסוכנות היהודית ודברה עם פקיד שהכירה ושאלה מה קורה עם  משפחת משעל?

 

הוא ענה כי הם נוסעים לבאר שבע ובקשה ממנו שיעברו את המשפחה למחנה כפר חסידים. הוא  נענה לה והיא לקחה אשור להעברה. הלכנו לאוהל של ההורים וצבייה ראתה את שני אחיי הקטנים והציעה לאמי להעביר אותם לקבוץ עלית הנוער.  אמי לא הפנימה את חומרת המצב. אמי ענתה לה  בביטחון ואמרה כי היא לא מותרת על הילדים.  צבייה  הסבירה כי זה לטובת הילדים והם לא ידעו מחסור באוכל וגם לימודים . היא אמרה כי היא  יכולה ללכת למשרד ולהביא אשור רק במידה ואימי תאשר זאת. אמי עמדה על שלה ולא הסכימה להצעה. למחרת ההורים עברו למחנה עולים בכפר חסדים לאוהל זמני עד לקבלת הצריף מבריזינט. המשפחה  עברה חורף קשה מאוד עם ממטרים ללא הפסקה באדמה בוצית בצורה משוועת.

 

אבי יצא לעבודה מזדמנת שלושה ימים בשבוע ואמי נכנסה לדיכאון עד יומה האחרון ולא הייתה מוכנה נפשית  או בנויה לקבל את המצב. בניגוד לאבי שאמר שזה משמים מפני שהיה  אדם דתי. כשביקר דודי אח של אמי גורג בארץ היה מיליונר בהה הידיעה . בשנת 1944נתנה לו 500 דינר שבזמנו זה היה הרבה כסף. הוא היה  אמור להעביר את הכסף לאחיו נאג'י שהיה בביקור בפלסטינה ולקנות חלקת אדמה מעבר לירקון. הוא  לקח את הכסף לעצמו ולא העביר לאחיו נאגי. הוא נתן לאמי מעין פיצוי על סך 2500 לירות והחתים את אחי אלברט על שטרות. אמי קנתה אדמה בקרית אריה שבפתח תקווה על מנת לבנות את ביתה. בזמן שיכלה באותו סכום לקנות דירה מוכנה של ארבעה חדרים בפתח תקווה. אבא אהב את אמי אהבת נפש ואף פעם לא עמד בדרכה. אבי היה מדבר איתה בחיבה אהובתי "תשלימי עם המציאות" "אלוהים נתן ואלוהים לקח". משפחת אמי בניגוד למשפחת אבי קיבלו את הכול משמים. בשנת 1960 אמי קבלה אירוע מוחי ושכבה בבית חולים בלינלסון  היא הייתה על סף מוות. חזרתי מהעבודה בצהריים שכבתי לנוח וחלמתי שדודתה של אמי פרחה בעל שמעון שמוחה (כיום הנכד שלה) שהיה פרופסור שמעון שמוחה מחיפה. היא  באה אלי פרחה בחלום היא אהבה אותי ואמרה לי "אמך לא תמות" ואמרה את הספרה שבע. התעוררתי  נגשתי לטלפון השכונתי ודברתי עם דודי אהרון רופא שניים אח של אמי ושאלתי מה המצב? הוא ענה עכשיו חזרתי מבית החולים מצבה קשה מאוד ועלולה למות. אמרתי לו דוד היא לא תמות אבל לא סיפרתי את החלום לאף אחד חוץ מאשתי. שמרתי לעצמי במשך שבעה ימים ושבעה שבועות וגם חודשים.  אמרתי לעצמי זה ייקח שבע שניים. לאחר שבע שנים היא איבדה את הזיכרון בתחילה דיברה בגמגום רק בצרפתית. היא  הייתה אישה חזקת אופי ונלחמה עם עצמה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כעבור כמה חודשים חזרה בחג הפסח בשנת 1967 ואז ידעתי שהזמן של אימא אזל. לקחתי את המצלמה והנצחתי אותה עם כל המשפחה בידיעה שזה הסוף.  ביום העצמאות 1967 קיבלתי ידיעה מהאחים שאימא קיבלה אירוע מוחי בשנית. ידעתי שזה הסוף היא שכבה במיטה עם שערות פזורות על הכרית ללא תנועה או הגבה.כך סיימה את  חייה אישה צעירה עם ארבע נכדים. אני יצחק בתורי חידשתי את חלקת הקבר של ההורים בסוף יוני 2013 מפני שהמצבות היו לא תקינות.