שורשים משפחת משעל

יצחק משעל

 

אני מבקש מכל בני משפחת משעל המורחבת , אנא הרימו את הכפפה ושתפו את כולנו בכל  אינפורמציה  הידועה לכם הקשורה למשפחת משעל והוסיפו לאתר זה למען הדורות הבאים.

 

חלקם  שינו את שם משפחתם ממשעל  למישאל  כמו  דוד בן רחמים,דויד משעל בן דודו של אבי, סילמן משעל למרשל, אחי עזרא בן אליהו כדורי בן יחזקאל דויד משעל ללפיד ,דני מנשה ואחותו לאה בני  דודי אהרון יחזקאל משעל למשעלי. בן דוד של סבי יחזקאל משעל דויד משעל למרשל שהתגורר בסינגפור או ילדי אחיו של סבי שאול משעל שהיגרו לאמריקה בגיל צעיר.

 

 

אני משעל יצחק בן אליהו כדורי  יחזקאל דוד משעל, נולדתי בבגדד בתאריך  3.12.1933  באחת מהשכונות הרבות ,סמטאות ("דגבונת") שיח יצחק.

באזור היהודי היו הרבה שכונות  ("תחת אתקיה"), בכניסה מרחוב הרשיד הוקם בנין הקהילה היהודית. שמות השכונות הקטנות היו בשם  קומבר עלי, אבו ספין. בשכונת מנרה אלמקטומה, סבא של סבתי הקים בביתו ישיבה על שם בית חכם יעקוב בן יוסף הרופא (בהמשך אספר על פועלו בהנהגת הקהילה  היהודית).שכונות נוספות  (קחות שוקר ) (אבו אלסעד) שבאזור בית ספר אליאנס כל ישראל חברים (באב לארה)והשוק המרכזי. שוק חנווני היה למכירת ירקות פירות ובשר. שוק אלשורג'ה למכירת  מוצרי  מזון וקטניות. שוק אלבזזין למכירת  בדים. כמעט כל סוחרי בגדד היהודים סחרו באזור במשך היום ובערב.

 

בקחות אלשט היה  בית קפה שצפה לנהר החידקל, שם  התנהלו רוב עסקי המסחר בתקיעת יד בלי לשלם כסף. הם  יכלו למכור את אותה  הסחורה לאדם שני ושלישי. מילת כבוד שלטה במסחר.אם אחד הסוחרים קיבל ידיעה על בחורה שעומדת להתחתן, מעוטת יכולת, הסתובב בן הקהל ואסף כסף לתרומות בכדי לעזור למשפחה הנצרכת וכל זה לשם שמים.

אזור נוסף נקרא "שרע אלבנק"  רחוב זה היה רחוב הבנקים בו היו סוחרים יהודים שהתעסקו במסחר ליבוא ויצוא ביניהם עזרא משעל שיייבא עקבים ליצור נעלים,שעם ולבדים.  בנו ונכדו בדרי המשיכו את מפעל חייו.  הנין צחי אף הוא המשיך את דרכי המשפחה ועד היום  עוסק באותו תחום בדרום תל אביב.  

 

באותה תקופה הייתה הקהילה היהודית בבגדד שלאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר סילוק המשטר הפרו נאצי וחזרת בית המלוכה אלהאשמי שבראשו יורש העצר חזר עבדאללאה  לבגדד בחסות אנגליה. הוא ברח מבגדד  לרבת עמאן בממלכה הירדנית. בזמנו של המלך עבדאלה היו  בתי מלוכה של עיראק וממלכת ירדן  בני דודים.  הקהילה היהודית שגשגה ופרחה מבחינה כלכלית ותרבותית. הנוער הצעיר הופנה בעזרת ההורים לבתי ספר להשכלה גבוהה על ידי בתי ספר חדשים. בתי הספר נפתחו בזמן כניסת הבריטים לאחר מלחמת העולם הראשונה  בעזרת הקהילה היהודית. בהמשך להשכלה הגבוהה במוסדות הממשלתים תפסו היהודים מקומות מכובדים במוסדות השלטון והשתלבו בהם  רופאים, מהנדסים, רואי חשבון ועורכי דין בנקאים ,סופרים ומשוררים.  מליחה סחייק כתבה ספרי שירה ויחד עם זה עבדה בתור אחות ראשית בבית החולים היהודי מאיר אליאס. בתקופת זו דודי סלמן משעל מרשל היה סגן מנהל בית חולים מאיר אליאס. בית חולים לעיניים על שם רימה כדורי. בצמוד לבית החולים היה בית ספר לעברים בו למדו כתב ברייל ועסקו במלאכה ובאריגת  במבוק לכיסאות. מבית הספר לעיוורים  צמחו מוזיקאים שייסדו בהמשך את מחלקת התרבות והמוזיקה ברשות השידור  העיראקי . בינהם הייתה הזמרת המפורסמת סלימה מוראד ואחים צלח ודוד אלכויתי. לרבים מהמוזיקאים היה מקום נכבד .בתרבות העיראקית. כשעלו לארץ בשנות החמשיים הצטרפו בהמשך למחלקה הערבית ברשות  השידור הישראלית.

 

אל בית הספר העממי אלואטני ובית ספר אלתעאון פנה רוב הנוער ללמודים. הקהילה היהודית הגישה רשימה של 107תלמידים למשרד החינוך העיראקי לבחינת בגרות כשמתוכם עברו 97 תלמידים.בקרב הערבים עברו רק עשרים .על פי  החוק העיראקי כל בוגר תיכון היה חייב לעבור קורס קצינים. כל התלמידים התייצבו במחנה הצבאי. הערבים לא הסכימו לקבל זאת ועל כן הם  שינו את החוק כך שכל בוגר תיכון יהיה פטור מלשרת בצבא  וכתוצאה מכך  הנוער זנח את המסחר.

 

בשנות השלושים החלו היהודים לצאת מהשכונות שבמרכז בגדד לאזור (הבתוין) או להסעדון  בסתן אלחס.  לאחר שנסלל רחוב המלך  גאזי ממערב למזרח.  בהמשך נבנה בית ספר מפואר על שם הנדבנית (מסעודה שמטוב),שכלל בית כנסת, גן ילדים ובית ספר עממי בבסתן אלחס (חוות לגדול חסה). אני הספקתי ללמוד במבנה. בית ספר התיכון הוכר על ידי ממשלת עיראק בשם (אלעדאדיה המרכזיה) .אחי אלברט סיים  בגרות ובהמשך למד הנדסת בנין וגם הדודים שלי אברהם וסלמן . בנוסף היה בית ספר אליאנס לבנים ולבנות שהיה אחד מבתי הספר היוקרתיים בו למדו עברית ערבית צרפתית ואנגלית  .

 

סבתי מצד אמי בת אהרון משה ואמי רינה  בת יחזקאל אליאס היו בוגרי אליאנס, דודי מצד אמי גורג למד אף הוא באליאנס שבהמשך עבר למנצסטר שבאנגליה התעשר והיה אחד  התורמים במגבית היהודית( השר בר לב היה בא לאסוף את גורג משדה התעופה). בית הספר כלל בתוכו בית ספר מקצועי ללימוד עבודת תפירה ורקמה נקרא אתליה. בית ספר נוסף הנקרא בית ספר שמש הייה" בית ספר מאוד יוקרתי .  מעל תשעים וחמשה אחוזים מבוגרי בתי הספר היהודים עברו בהצלחה את מבחן הבגרות בדרך להשכלה גבוהה. לעומתם הערבים עברו בגרויות באחוזים מאוד נמוכים. דודי אהרון אליאס מצד אמי למד שם ובהמשך למד רופאת שניים.

 

בנוסף הוקם בית  החולים היהודי על שם מאיר אליאס שמומן מכספי הקהילה ועמד בסטנדרט הגבוה ביותר כלל אנשי שלטון שהשתמשו בשרותיו. דודי סלמן  משעל עבד בתור סגן מנהל בית החולים  מאיר אליאס. מבנה נוסף היה בית הכנסת על שם (מאיר טויג )שעלה באש ונבנה מחדש. היה  בית ספר יהודי בשם  מנשה סלח.בבית הספר היהודי (שחמון)כמעט כל הילדים לאחר הלמודים הלכו לבית המדרש ללמוד יהדות ותורה. כידוע לכם לפי ביטאון האוניברסיטה העברית בירושלים בשנות החמישים אחוז המשכלים יוצא עיראק היה הגבוה מכל העליות לארץ.

 

הקהילה היהודית נקלעה למשבר כלכלי  ועל כן לא יכלה לממן את בתי הספר ולשלם למורי בתי הספר את משכורתם.  לאחר כמה ישיבות סוערות החליטו ראשי הקהילה לגבות מסי שחיטה במאות אחוזים, בכדי לממן את שכר המורים. חלק מהקהילה  טענו  שאפשר להתגבר על המשבר בכך שיעלו את מחירי הבשר במאות אחוזים וחלק אחר של הקהילה התנגד לכך וטען שאנשים לא יוכלו לאפשר לעצמם קניית בשר. אולם לבסוף הבשר התייקר והעשירים הם אלו שהרשו לעצמם לקנות את הבשר. בשלב מאוחר יותר הצטרפו יתר אנשי הקהילה שלא כללו בתוכם את העניים.אני רוצה להדגיש שהקהילה היהודית התנהלה על בסיס דמוקרטי שנבחרו ונהלו את הקהילה בלי  תמורה בהתנדבות .

 

יהדות בבל עברה תקופות קשות במשך השנים עוד בתקופת המונגולים. עם פוגרום הקהילה נפוצו לכל עבר נדדו לפרס כמו מנשה משעל והגיעו עד סין ודרום מזרח אסיה,  הונג קונג וסינגפור. הם  חיו בעליות וירידות ותמיד השתדלו לשמור על הגחלת היהודית.

התורמים לקהילה היו ממשפחות אמידות כמו מנחם  דניאל ,כדורי  אליאס,דוד של סבי יחזקאל היה איש אמיד בבומבי. לאחר פטירת אב של סבי עזרא אליאס דודו גידל אותו עד גיל עשרים ובגמר הלמודים חזר לבגדד ואז הכיר את סבתי מצד אמי וכך השתקע בבגדד . אז התייצב מצבם של יהודי בבל עם השלטון העותומאני. בתקופתו של סב סבתי חכם יעקב בר יוסף הרופא, השתפר מצבם הכלכלי והביטחוני  הודות לקשרים המיוחדים עם חכם יעקב שהיה קשור לשלטון העותומאני. הילדים שלו והנכדים בניהם אח של סבתי מנשה המשיכו בדרכו ובקשרים עם השלטונות.

 

לאחר מלחמת העולם הראשונה בכניסת האנגלים לבגדד כל היהודים נשלחו על ידי ההורים לרכוש השכלה . אז התחילה הקהילה לפרוח עד למלחמת העולם השנייה בשנת 1941 ,הערבים עשו פוגרום ביהדות בבל.  עם כניסת הצבא הבריטי ביולי 1941 והפלת  השלטון הפרו נאצי של רשיד עאלי  הלגילאני ראש ממשלת עיראק השתפר המצב לטובה.  הדור הצעיר התארגן בקבוצות קטנות להגנה, לחי ואצל . הצעירים עברו  קורסים בעברית ונקראו בשם התנועה. הם  הצטיידו בנשק ,קבלו הדרכה ע"י  מדרכים מהארץ ופעלו בחשאי עד עליתם לארץ בשנות החמשים. הם השאירו הרבה נשק בחצרות הבתים .לאחר ה15 במאי עם הכרזת העצמאות בשנת 1948 הורע מצבם של יהדות בבל והביא למעצרים באשמת שאו. נשאלה השאלה מיהו  ציוני ומיהו קומוניסטי?  המצב הלך מדחי לדחי. אז הואשם אחד מעשירי העיר בצרה שפיק  עדס בהאשמת שווא, כאילו מכר לישראל מכוניות. היות והוא קנה בזמנו כמעט כל ציוד המלחמתי של הצבא הבריטי .במחנה הבריטי שועיבה הועמד לדין . היו שותפים ערבים ביחד אתו כולל יורש העצר העיראקי שהואשם בבגידה והועמד ע"י מועצה צבאית. בראשה היה הנעסאני רב המרצחים שהוצא להורג בתליה בעיר בצרה בנוכחות אלפי מוסלמים על אף  שבחורי המחתרת הציעו  להבריח אותו לפרס דרך אלמחמרה אשר  בנהר ערב.

 הוא סרב  כי תמיד האמין שיורש העצר העיראקי לא יאשר את גזר הדין היות והיה שותף איתו. בשל התסיסה והפחד על שלטונו אישר את גזר הדין ולאחר התליה נפל אבל כבד בקהילה היהודית.

 

לאחר מכן התגייסו כל העיתונאים בהשמצת יהודי בבל ובבגידה בשל היותם ציונים.  הממשלה העיראקית הוציאה בול דואר ומס בשם הצלת פלסטין והכריחו את יהדות בבל לתרום  מכספם להצלת פלסטין . זכור לי שאילצו את ילדי בתי ספר להשתתף בהפגנות כולל תלמדי יהודים. אני הייתי בשנה השלשית בתיכון והאמרגנים העמידו את היהודים בראש מצעד ההפגנות כאות הזדהות עם העם הפלסטינאי.  המצב הלך והחמיר והשלטונות החלו לעצור יהודים בכל מיני האשמות..בבבגדד הוכנסו כמה מאות יהודים לבתי סוהר ערכו חיפושים בבתי יהודים. כל עובדי הבנקאים, מוסדות, ציבור המורים והשכלה הגבוהה גורשו מעבודתם.

 

בסוף 1949 הייתה שמועה שרצו לעשות פוגרום ביהודי בבל .המחתרת היהודית תכננה לפעול למקש את הגשרים.  בפועל בוצעו ההכנות  על מנת למנוע מהערבים שבגדה המערבית לעבור לגדה המזרחית ולהוציא את הנשק וללחום. כדי לא לחזור על מאורעות 1941 ולהיות צאן לטבח. לממשל העיראקי נודע הדבר והוכרז ממשל צבאי בכדי למנוע את ההתנקשות הצפויה. אבל הרדיפות נמשכו עד סוף 1949 . הממשלה החליטה לאחר חזרת ראש ממשלת עיראק נורי אלסעיד מלונדון  באותו בוקר יום שבת לכנס את הפרלמנט העיראקי והוחלט  לגרש את יהודי בבל. אז התחילו להחרים את כספי הבנקים וכל הרכוש היהודי.

 

בתחילת  יוני  1950 התחילה העלייה לארץ. אחי ז"ל אלברט סיים את הלמודים להנדסה ולא יכול היה לקבל את התעודה עד שאולץ לתת  שוחד וקבל את התעודה. בשנת1951 הגיע אלברט לארץ דרך טורקיה. אבל דודי סלמן משעל גם הוא לא קבל תעודה עד לאחר ההפיכה של עבד אלקרים קאסם . לבסוף הצליח לצאת  להשתלמות והתמחות ברפואה  דרך לונדון  כדי לקבל את התעודה ועלה ארצה דרך לונדון  בשנת 1961.

 

נסתיימה תקופה ארוכת שנים  לקהילה בת 2600 שנה ששורשיה היו עמוקים, מלאות  באדמה רווית דם. תקופה בה חוסלה  כל התרבות המפוארת שהופצה לכל יהודי העולם. כל המוסדות התרבותיים והרוחניים ומורשת מפוארת נעלמה ללא זכר. אפילו בתי המדרש והישיבות, בתי כנסת וספרי התורה שהיו מורשת עם ישראל במשך  מאות שניים נעלמו במחי יד.

 

 זכור לי הפאר וההדר,לאן התרבות המפוארת נעלמה ? ימי שבת והחגים? משאת  נפשם של יהודי בבל. אפילו זכר לבית הקברות של  דורות רבים נמחקו מעל פני האדמה ,חוץ  מקבר רבי חכם יעקב שקבור בכהן הגדול סב סבתי . יהדות בבל תרמו רבות בהאצתה ופריחתה של עיראק החדשה מבחינה כלכלית תרבותית ושיקומית.כדוגמא משפחת סוודאי שבנתה עיר שלמה בצפון בגדד בשם בגדד החדשה (הגדידה) אולם קולנוע בן 3000 מושבים שבימים ההם נחשב אחד האולמות הגדולים ולצידו קולנוע קיצי.

 

עם העלייה לארץ עלינו דור שלם של משכלים מכל השכבות ונתקלנו בארץ באטימות מוחלטת. התייחסו אלינו כאילו אתמול שלשום ירדנו מהעצים בקצור "ערבים" והלבוש שלנו היה לבוש חליפות ועניבות שלא נראה להם וחשבו לגייס אותנו לפועלי בניין. אבל לא עבר זמן רב והדור הצעיר הצליח משום שהיה בעל ההשכלה הגבוהה להתברג בתוך הממסד האשכנזי .הינו אחת העדות המוצלחות מיתר העליות האחרות באקדמיה ,בכלכלה והמסחר. בתור דוגמה קטנה היה במשרדו של שר החוץ העיראקי עבד אלפדל  אלגמאלי יהודי בשם ד"ר שהרבאני מנכל משרד החוץ העיראקי שהכיר את כל המתרחש בכל מדיניות ערב. אבא אבן שר החוץ הישראלי לא מצא משרה  בתור פקידון זעיר רק פעם אחד קראו לו לפרס שבזמן השאה לסדר איזה עניין פתר את הבעיה ובזה נגמר העניין. הוא גמר את יתר החיים שלו בשדרות רוטשילד עם יתר חבריו בישיבה על הספסל וכך ממשלת ישראל הוציאה אותו לפנסיה מוקדמת מפני שהוא הגיע מארץ ערבית.