שורשים משפחת משעל

ציטטות שסבתא תפחה הייתה אומרת

 

תרגום מערבית "לשונך סוסך ריסנת אותו שמר עליך" הייתה אומרת "רק ענווה תוסיף כבוד לאדם" "אל תרדוף כבוד זה יברח ממך" . "אהבת אחים ומשפחה זה דבר עליון" "תתייעץ עם הגדול וגם הקטן זה יוביל אותך לדרך צלחה". " תרדוף יושר "זרוק לחמך על המים תמצאהו ברבות הימים" "אדם נבון לא טועה פעמיים" "קבל כל דבר משמיים" "תנוח דעתך אל תהיה חשדן זה יתנקם בך ורק בך" אל תדחה דבר למחרת גמור אותו היום .אל תפגין עצבות זה יקרין לאחרים .חיוך קטן זה לו יזיק . אם פונים אליך תפנה מבטך אליהם .אל תזלזל בנכה כבדיהו ,אל תלבין פנה אדם .שקר זה כמו שמן תמיד  צף ,אל תסתכל בצלחת של אחרים.

היא הייתה עוזרת בסתר למשפחות עניות ואסרה עלינו לדבר על כך. היא הייתה  מתנדבת  בטהרת נשים לפני הקבורה. מוצאה של סבתי תפחה היה מיהדות גלות ספרד. בילדותי סבתי תפחה דברה עם הבת שלה מסעודה בערבית יהודית ותיבלו את השיחה שלהן עם מלים ספרדיות. אני לא הבנתי, רק זכרתי את המלים שנשארו לי בזיכרון. זיכרוני שב אלי בשנת 1950 בהיותי בן שש עשרה עם היכרותי נוער יהודי דוברי ספרדית נזכרתי במלים והשירה מבית סבתי. לפני כמה שנים פגשתי באירוע אדם שסיפר  שכתב ספר על משפחת הרופא יוצא יהדות ספרד  וכך קישרתי ואימתתי שמשפחת הרופא מוצאה מספרד. סיפרתי לו  שאני יוצא חלצו של הרב יעקב בר יוסף הרופא . סבתי וסבי פנו אחד לשני לא בשם הפרטי אלה בכינוי אבו אב אליהו כדורי זה אבי או אם אליהו להעביר מסר של כבוד בין אחד לשני.

 

על חייו של סבי

סבי עסק בצעירותו ולאחר נישואיו במכירת בדים בשוק המרכזי [סוק אלבזזים) כמה שנים לאחר מכן עזב סבי את בגדד דרומה לעיר הנמל בצרה להרחיב את עסקיו  וסחר ביבוא מהודו. ברבות  השנים חזר לבגדד בסוף שנות העשרים של המאה התשע עשרה.

 הוא ירד דרומה לעיר בצרה וייבא עששיות  נפט להארת הבתים  בשותפות עם בן דודו עזרא משעל (האבא של פלורין אשת דודי דויד נאגי) .  בבדיקה שערך מצא מחסור גדול אצל המוסלמים של צבע הניל (צבע שחור או כחול שיצרו בהודו שהשתמשו בו לצביעת בגדיהם).ביום "העשורה" זהו יום לזכר רצח שני הקדושים המוסלמים אלחסן ולחסין (בני דודו של הנביא מוחמד) סבי ייבא כמות ניל גדולה שהביאה להתעשרותו . לאחר מכן חזר לבגדד ומכר את הסחורה. הוא שלח מכתב לאחיו רחמים שגר בעיר כות שבעיראק בכדי למכור את  יתר הסחורה . לאחר מות אביו דוד משעל  השתקע בעיר עם אחיו רחמים ופתח בשלישית או ברבעית חנות בשוק למכירת בדים. בהמשך קנה מגרש גדול באמצע השוק המרכזי שהשתרע על שלוש עשרה חנויות ובית קפה ענק. מעל החנויות בנה את ביתו בעל שתי קומות שמעליהם קומת גג לשינה בימי הקיץ.

 בשנת 1933 סיים את הבניה ובשנת 1937 החליט להפסיק לעבוד. הוא  אסף את הסחורה שבחנות עם סבלים והביא אותה הביתה. סבתי תפחה עמדה בהשתאות ושאלה מה זה ?הוא ענה מספיק לי לעבוד וזהו . אני זוכר שעברנו לגור לתקופה מסוימת בשנת סוף  1937 לעיר כות.  לסבי בכניסה לבית היה מרתף ,שם הייתה שקית קטנה מצבע הניל ועוד לולאה של בד שחור כמזכרת לעושרו. עד עלייתו לארץ התפרנס מהשכרת החנויות ועסק בהלוואת כסף בריבית  לערבים. הוא תמך במשפחתו ללימודים כולל סילמן דודי שלמד רפואה.  סבי לעולם לא גבה כסף בריבית מלקוחות יהודיים .

 

סבי הייה נעים הליכות דיבר בשקט ונועם עם הילדים שלו, חייך בחיבה מופגנת. לא  זכור לי אם נשק ילד או נכד אבל, במבטים שלו הביע את אהבתו. הוא לא רגז על דברים שלא נראו אלא היפנה את מבטו לצד. אחיו רחמים אף נהג כך דרש והנחה את הילדים להפגין חיבה אחד כלפי השני ודרך ארץ. כל בוקר השקים לבית הכנסת לתפילת שחרית הוא היה עומד בחצר ואומר "ילדים אני הולך לבית כנסת" לעולם לא כפה עצמו על איש זאת הייתה  דרכו. בדרכו בחזרה לבית קנה את מצרכי הבית יום ביומו משום  שבאותם הימים לא הייה מקרר. עם קניית הבשר קנה לעצמו מדי פעם נתח של שומן מהאחוריים של הטלה וטגן לעצמו במטבח השני של שבת. זאת בשל כך שסבתי לא הרשתה שיעלה ריח. שאלתי את סבא למה אתה אוכל את זה והוא ענה לי "זה אוכל בריא שמחזק את הלב".  הוא היה אוכל את ארוחת הבוקר מברך ומתחיל לקרוא תהלים. הוא היה מגלגל סיגריות ודוחף אותם לתוך קופסה מכסף. כך  יצא בכל בוקר לבקר חברים מהשוק וחזר לקראת הצהרים . הוא חי בשלווה ושקט ולא זכור לי שהתלונן אי פעם על כאבים עד יומו האחרון. הוא  תמך בכל הילדים והגיש להם עזרה נפשית ,רוחנית לפי הצורך ואף כלכלית בתחילת דרכם כולל הבן סלמן שלמד רפואה עד עלייתו ארצה. הוא עלה לארץ עם סבתי תפחה לפני שהשלטונות העיראקים החרימו את כל רכושו כולל כספי הבנק ונשלו אותו מכל דבר למעט כסף במזומן שהיה ברשותו .

 

לאחר עליתם ארצה קיבלה המשפחה צריף עלוב במושב זקנים בכפר חיים. הם קיבלו את המצב בקור רוח בלי טענות ולא הביטו לאחור.  הם אמרו זה משמים ובחלק מהכסף שהיה ברשותם קנו חלקת קבר בירושלים. דודתי מסעודה עם בעלה יצחק מעלם סלח מבית אסלן קנו חלקות בשכנות לסבא וסבתי תפחה.

 

על חייה של סבתי

כמעט שנה לאחר הולדת הבן שלי ארז המנוח הלכנו לבקר את סבא וסבתא על מנת לשמח אותם ולהראות להם את הנין שלהם. סבתא לקחה את המנוח  ארז לזרועותיה חבקה ונשקה ואמרה הילד רעב! שלפה את הביצה האחרונה מתוך צלוחית שמונחת מתחת למיטה ובשמחה מופגנת עשתה מזה חביתה והאכילה את ארז, ואמרה הייתה  לי הזכות לראות נין. שאני הסתכלתי לאחור לא ראיתי מאז שעלו ארצה שינוי כלשהו בהתנהלותם  ובהתנהגותם . השלווה הנפשית הא זו שאפפה אותם. אושרו של האיש שהולך בדרכם.

 

סבתא התענינה ושאלה במה אני עובד וכהרגלה אמרה: "תזכור סוד ההצלחה זה התמדה, תתביית על איזו מטרה". "תמיד יש אור בקצה המנהרה" וזה נכון אני שואל מאין החוכמה והטפת המוסר שתמיד ידעה לשגר על אף גילה ומצבה הכלכלי .סבא הביט בשעון וניתר ממקומו ואמר בעוד עשר דקות יוצא האוטובוס לכוון תל אביב אם לא תצא בזמן אחרת בעוד שעתים יגיע האוטובוס הבא. כדרכו אמר אום כדורי הכוונה לסבתא הוא תמיד כבד אותה מימי ימימה אף פעם לא פנה אליה בשמה.  מכבודך  הנעלים נעל אותם ורץ לכיוון תחנת האוטו ואני בעקבותיו ודיזי אשתי משתרכת אחרינו. הגיע לאוטובוס ותפס את הדלת בדקה התשעים ולא הרפה עד הגעתנו זה סבא כל השנים והמצוקות לא הוציאו משלוותו הנצחית.

סבתי תפחה בהיותה  בת תשעים לאחר שבעים ושתים שנה נפרדה מאיתנו בתחילת 1962. דודים שלי לקחו את סבא לחיקם לאחר מותה. סבא אמר לדודי אהרון שקשה לו לחיות בלעדיה. כך  לאחד שבעה חודשים הלך לעולמו בגיל תשעים ושתים מרוב צער ונקבר לצד אשתו בבית המנוחות שבירושלים. דני מנשה בן אהרון דודי בשנת 2012 עלה לקבר ומצא אותו במצב לא תקין וסיפר לדודי סלמן על מצב הקבר היות שסלמן נכה ולא יצא לו שנים לבקר בקש מדני  לשפץ את חלקת הקבר ודודי סלמן שלם את הכסף כולל קבר אחותו מסעודה ובעלה. בהמשך גם שיפץ את קבר אחיו אברהם.